בייבי מישל (סחר) בע"מ נ' אלמליח

החלטה

הרקע וטענות הצדדים:

1.המשיבה רכשה עבור בנה כיסא אוכל לתינוק. לטענת המשיבה, היא הושיבה את בנה התינוק על הכיסא, חגרה אותו ופנתה להכין לו אוכל. לפתע נפל בנה מהכיסא על הרצפה ונחבל בפניו (שלוש שיניו הקדמיות נשברו והוא נפצע בצדו הפנימי של פיו). לאחר נפילתו הבחינה המשיבה, כי הרצועות בעזרתם חגרה את בנה לכיסא נקרעו.

המבקשת טענה להגנתה כי כתב התביעה איננו מגלה כל עילה כנגדה, שכן המבקשת אינה מוזכרת בכתב התביעה למעט בכותרתו. כמו כן, טענה המבקשת להיעדר סמכות מקומית לבית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת, שכן מקום מושבה בירושלים ואין כל זיקה למקום הגשת התביעה.

2.בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא הוצג הכיסא על ידי המשיבה, ומנהל המבקשת אשר ייצג אותה בדיון, אישר כי מדובר בכיסא שהמבקשת מייבאת. עוד הוסיף וטען בדיון כי המבקשת אינה נושאת באחריות, לנוכח רשלנותה של המשיבה אשר השאירה את בנה לבדו על הכיסא, ולא חגרה את הרצועות העליונות של הכיסא; כי רצועות הכיסא לא נוקו כהלכה, עניין אשר מחליש את הרצועות וגורם לבלאי מוגבר שלהן; כי המשיבה השתמשה בכיסא באופן לא אחראי כאשר הודתה שהיו ליקויים בכיסא (קשיים בחיבור המגש), ובכל זאת המשיכה להשתמש בו; כי תקופת האחריות לגבי הכיסא פגה; כי האחריות לא מכסה תקינות של רצועות, וכי הכיסא קיבל אישור של מכון התקנים .

3.בית המשפט קמא דחה את טענות המבקשת בדבר העדר סמכות מקומית וקבע, כי גם לו הסמכות מקומית לדון בתביעה, נוכח העובדה שהמבקשת היא יבואנית של מוצרים הנמכרים בכל רחבי הארץ, ונוכח מקום מסירתו של הנכס (כיסא האוכל) – קריית גת. לגופם של דברים קבע בית המשפט, כי יש טעם בחלק מטענות המבקשת, שכן המשיבה הודתה בעצמה שלא חגרה את בנה לרצועות העליונות של הכיסא, אם כי אחת הרצועות העליונות כבר ממילא הייתה קרועה. בית המשפט אף מוכן היה לקבל טענת המבקשת, כי המשיבה לא הקפידה לנקות את הרצועות, הגם שציין כי התפוררות מוחלטת של אחת הרצועות העליונות, נראית כליקוי שהוא מעבר לבלאי סביר.

עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת המבקשת כי יש לזקוף לחובתה של המשיבה את העובדה שהתרחקה צעדים ספורים מבנה אשר ישב על הכיסא, שכן אין לצפות כי הורה יהיה צמוד ממש לילדו כל זמן שהוא יושב על הכיסא. בית המשפט קבע עוד, כי לא ניתן להסיר את האחריות מן המבקשת אף בחלוף שנה וחצי מרכישת הכיסא, שהרי אילו סברה המבקשת כי הכיסא אינו בטיחותי לאחר תקופה מסוימת, היה עליה לציין זאת במפורש. בנוסף לכך, גם לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980 (להלן: "החוק"), התיישנות תביעה היא לאחר שלוש שנים וניתן לתבוע יצרן עד 10 שנים לאחר שהמוצר יצא משליטתו. עוד צוין, כי על פי החוק התרשלות הנפגע אינה בגדר הגנה, אלא אם מדובר ברשלנות חמורה. עם זאת ומעבר לצורך ציין בית המשפט קמא כי אם יאמר שהמשיבה נהגה ברשלנות כאשר לא חגרה את בנה (באמצעות הרצועות העליונות), עדיין לא ניתן לקבוע כי רשלנותה תרמה לנזק, שכן אחת הרצועות בכל מקרה כבר הייתה קרועה.

לאור כל האמור קבע בית המשפט, כי יש מקום לחיוב המבקשת בפיצוי, אך לא ראה לנכון לפסוק פיצוי בגובה שנתבע על ידי המשיבה (20,000 ₪) אלא קבע פיצוי בגובה 4,500 ₪, וחייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

כנגד פסק דין זה, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

4.בבקשת רשות הערעור חזרה המבקשת וטענה כי לבית המשפט בקרית גת אין סמכות מקומית לדון בתביעה; כי כתב התביעה נעדר כל עילה; כי בית המשפט קמא החל לדון בתביעה ואז ריפא כביכול את הפגם על ידי הוספת טענה (נכונה), שהמבקשת מייבאת כיסאות מסוג זה לארץ; כי התביעה צריכה הייתה להיות מוגשת כנגד בית העסק בו נמכר המוצר או לפחות היה צריך להוסיפו כנתבע; כי אופן ניהול ההליך והדיון יצר עיוות דין ומהווה שינוי חזית שנעשה על ידי בית המשפט, וכי לא התאפשר למבקשת להיערך אליו כיאות על ידי צירוף ראיות ממכון התקנים, ראיות בנוגע לבית העסק ממנו נרכש הכיסא או בקשה להוספת בית העסק ממנו נקנה הכיסא כנתבע נוסף.

דיון והכרעה:

5.לאחר ששקלתי את טענות המבקשת ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה, כאשר לא סברתי כי יש לבקש את תגובת המשיבה, זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984.

6.תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת בעוד שהגשת תביעה במסלולים הרגילים לעיתים אינה כדאית בשל סכום התביעה הנמוך אל מול עלות ניהול ההליך. בתי המשפט לתביעות קטנות נועדו אף למנוע את הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים על ידי ניהול ההליך בצורה מהירה ויעילה. ברע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994) סיכם בית המשפט העליון את מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות בזו הלשון:

"בעניין זה יודגש כי אופיים של ההליכים היו אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. אמור מעתה: אם כי הליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמאליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית שלשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן".

ראו גם: רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07).

7.המחוקק אף קבע, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות [סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק בתי המשפט")]. מכאן נובע המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין. בשים לב לייחודו של ההליך כמתואר לעיל ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות.

8.ומן הכלל אל הפרט – באשר לטענת העדר הסמכות המקומית, בדין קבע בית המשפט קמא כי הסמכות המקומית נתונה אף לו, זאת לנוכח הוראת תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, ולפיה תביעה תוגש לבית המשפט שאזור שיפוטו הוא בהתאם לאחת החלופות וביניהן: "מקום המסירה של הנכס". בעניינו, מקום רכישתו ומסירתו של הנכס- הכיסא, הינו בקרית גת. מכאן, רכש בית המשפט קמא סמכות לדון בתביעה.

9.לא מצאתי ממש אף בטענותיה של המבקשת כי בית המשפט קמא התערב יתר על המידה או כי יש באמור משום שינוי חזית. כידוע, בהליך המתנהל בבית משפט לתביעות קטנות, התיר המחוקק סטייה מדיני הראיות ומן הפרוצדורה הנהוגה במסלולי התביעה הרגילים (סעיף 62 לחוק בתי המשפט וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות) וזו אף הסיבה לכך שהמחוקק לא אפשר ככלל ייצוג בעלי הדין על ידי עורך דין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט).

בענייננו ובשים לב לכך, שנציג מטעם המבקשת ציין בפני בית המשפט קמא כי הוא מאשר שהמבקשת מייבאת כיסאות אלו (על הכיסא הייתה קיימת מדבקה על שם החברה היבואנית- המבקשת) (פרו' מיום 5.12.12, עמ' 3, ש' 17), הרי שהאמור יש בו כדי להביא, הלכה למעשה, לדחיית טענת המבקשת להיעדר עילה. לנוכח גמישות הדיון בבית משפט לתביעות קטנות אין נפקא מינה אם עניין זה הוזכר בכתב התביעה אם לאו. בהקשר זה ראוי להוסיף, כי בית המשפט קמא אפשר אף לנציג מטעם המבקשת במהלך הדיון להוסיף טענות אשר לא הועלו בכתב ההגנה, באשר לרשלנותה של המשיבה וביחס לקיומו של אישור מכון התקנים לכיסא, טענה שנטענה בהרחבה בדיון ולא בא זכרה בכתב ההגנה, ואף קיבל חלק מטענותיו.

10.זאת ועוד, בית המשפט קמא שמע את הצדדים באריכות, בחן את המסמכים והעדויות השונות אשר הובאו בפניו, ולאחר בחינת כל האמור והוראות הדין הנוגעות לעניין, מצא כי המבקשת אחראית לנזק בשל אחריותה למוצר אותו היא מייבאת, בשים לב לפגם המשמעותי שהיה בכיסא אשר גרם לכך שהרצועות היו קרועות. עוד יוער, כי המבקשת בבקשת רשות הערעור חזרה למעשה על אותן טענות שהועלו בבית המשפט קמא, תוך שהיא מבקשת כי בית משפט זה, יתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט ובמסקנות המשפטיות שהתקבלו לאורן, דבר שאינו מדרכה של ערכאת הערעור.